הפרק הראשון מתוך "את רוצה שכולם ידעו?"

"אני לא רוצה." אמרתי אחרי שהיא הגישה לי כוס מים.

היא לא נבהלה. רק הרימה אליי מבט. מבט שקט מדי.

"את יכולה לקחת," המשכתי להגיד, הדופק כבר רץ מהר ממני, "אני לא צריכה ממך כלום."

שתיקה קצרה השתרעה בינינו. היא לא הזיזה את הכוס.

"אני יודעת," היא אמרה לבסוף, בקול רך, כמעט לוחש.

המשפט הזה רק הצית בי עוד. "יודעת?" צחקתי צחוק קצר וחד. "את יודעת מה זה לגדול בלי לדעת מי את? את יודעת מה זה לרצות לפתוח את התיק שלך כל החיים... ולא יכולה, חסומה, סובלת?"

היד שלי זזה בלי שליטה, מצביעה עליה כאילו היא הוכחה חיה לאשמה. "להגיע לגיל ההתבגרות עם כל השאלות האלה, עם כל האי־ודאות הזו... ולדעת שהתשובות קיימות איפשהו. לחכות לגיל שמונה עשרה כאילו החיים שלך בהמתנה."

הקול שלי רעד, אבל לא עצר. "את יודעת מה זה להרגיש שאין לך שורשים? לא שייכת? שאת מרגישה טעות? כאילו מישהו פשוט זרק אותך כמו חתול רחוב?"

היא נשמה עמוק. לא התגוננה. לא נבהלה. רק הקשיבה. וזה יותר הכעיס אותי.

"שנאתי את החיים שלי," אמרתי, הפעם לאט יותר, כל מילה נחתכת מבפנים. "שנאתי אותם שנים. ואת יודעת למה? בגללך."

המילים נפלו בינינו כמו אבנים. היא לא אספה אותן. לא ניסתה להחזיר.

רק הביטה בי, עיניים לחות אבל יציבות, ואמרה: "לא היה לי איך לגדל אותך." הקול שלה היה שקט, אבל לא חלש.

"לא היה לי כסף. לא היה לי בית. לא היה לי מי שיתמוך בי."

"ובשנות ה־70..." היא עצרה לרגע, "להיכנס להריון בלי נישואים... זו לא הייתה רק טעות. זו הייתה חרפה."

"זו לא סיבה," יריתי מיד. "זה לא מצדיק"

"זה לא מצדיק," היא קטעה אותי בעדינות, "אבל זה מסביר."

"אהבתי אותך מהרגע שידעתי שאת קיימת," היא אמרה פתאום.

המשפט הזה פגע בי במקום שלא הייתי מוכנה אליו.

"אל תגידי את זה," לחשתי כמעט בלי קול.

"אבל זו האמת."

"זו לא אהבה!" הקול שלי עלה שוב, נשבר בקצה. "אהבה לא מוסרים!"

היא לא הרימה את הקול. לא התקרבה. רק נשארה שם, יציבה בתוך הסערה שלי.

"לפעמים," אמרה לאט, "אהבה היא לוותר."